ביום חמישי, 27/11, הלכתי לעבודה כרגיל. בין הפוגה בין שתי ישיבות עבודה קיבלתי שיחת טלפון.
על הקו הייתה ל', שבדיוק מלאו עשרה ימים ליום בו נולדה מחדש, כאשר הושתל בגופה כבד, לאחר המתנה של שבעה חודשים בארצות הברית לכבד מתאים.
השמחה על כך שהיא מסוגלת לתקשר ונשמע שלא נגרם נזק מוחי בשל סיבוכים בניתוח, הפכה להלם מיד אחריה ה"פצצה" שהנחיתה: 'אני צריכה אותך כאן! אני יודעת שאת עסוקה, אבל את העזרה שרק את יכולה לתת לי אני לא יכולה לקבל ממישהו אחר'.
לא. זה לא היה מחמיא, ולא היו לבטים. מטון הדיבור שלה הבנתי, שלאחר 31 שנים שבהן בחרתי שלא לצאת לחו"ל, הפעם אצטרך לקחת על עצמי את המחויבות הזו.
שבועיים ושעתיים לאחר שיחת הטלפון הייתי במרכז הרפואי בו היא מאושפזת.
במהלך השבועיים, הוצאתי דרכון, וויזה לארה"ב, תכננתי את דרכי ההתמודדות עם צרכים מיוחדים שלי בזמן המסע לארה"ב ובימים הראשונים לשהייתי שם והתכוננתי, בעזרת אנשים שסביבי, לנסיעה.
להכנות התלוו החששות והיראה מפני הדברים שאתם אצטרך להתמודד. ברור היה לי שאם היא החליטה לבקש ממני להגיע, מצבה לא טוב והיא זקוקה לעזרה. לא לביקור נימוסין אלא לעזרה וטיפול צמוד. קיווי שאמנם יהיו לי כוחות לתת את הסיוע הדרוש.
כל אחד מהחיבוקים הפיזיים, המילוליים הווירטואליים שספגתי וכל אחת מהברכות שקיבלתי, מילאו אותי בכוחות לעשות את הדרך הקשה והמפחידה הזו.
הקושי העיקרי בהכנות לנסיעה היה הבירוקרטיה: איך מצליחים לקבל אישור לחופשה מיוחדת באמצע שנת העבודה? בעיקר העובדה שמצד אחד היו כאלה שרצו לעזור לי, ומצד שני, התקשיתי למצוא מי שידריך ויסייע. לצערי, דווקא על הדברים הטכניים הללו נאלצתי לבזבז אנרגיה רבה (לפני הנסיעה ובמהלך השהייה)!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה