הנסיעה אל היעד

תקציר: 17 שעות בדרכים, לאחר עיכוב של 36 שעות ביציאה מישראל. הגעתי.

לא רק ישראלים בעייתיים בזמנים

בקביעת מסלול הטיסה חיפשתי דרך להגיע מהר כל האפשר, במחיר סביר ועם מינימום חניות ביניים, תוך מודעות למגבלות ולעיכובים אפשריים מטעם רשויות ההגירה ומהכס של ארצות הברית. הטיסה שלי נקבעה לשעת הבוקר של יום שלישי, פעמים כי טוב, כך שהייתי אמורה להגיע לניו אורלינס בשעות אחר הצהרים של אותו יום, לאחר 17 שעות מסע.

כשהתעוררתי בשש בבוקר, כדי להתכונן לקראת היציאה לשדה התעופה, חיכו לי בדוא"ל הודעות מחברת התעופה, שטיסת ההמשך בוטלה. בשיחה עם החברה הוצע לי להמתין לטיסת המשך 9 שעות או לדחות את יציאתי מישראל ב- 12 שעות, כמעט בלי להוסיף זמן מסע. ברור שעדיף להמתין בבית במקום להמתין לבד בשדה תעופה זר.

4 דקות לאחר שנכנסנו לחניה של שדה התעופה בערב, לקראת הטיסה, קיבלתי הודעה שהטיסה בוטלה בשל תקלה טכנית. לאחר שעתיים של המתנה מייגעת, הסתבר שאין טעם להמתין בשדה, אלא צריך להמתין למחרת בבוקר ולהתקשר לחברת התעופה.

בעקבות זאת, עליתי על טיסה בערב שלאחר מכן, ובעקבות דרישתי, זכיתי גם למקום ישיבה מרווח יותר, כך שיהיה לי מקום למתוח את הרגליים ואוכל לצאת בנוחות לשרותים, וגם ל'עזרה במעברים בשדה התעופה'.

איך עברה הטיסה?בטיסה לארה"ב היו לא מעט bumpers ב'כביש'. השכן מימיני היה ממונה על הורדה והעלאה של התיקים שלי לתא שמעל. חוץ מזה, לא ממש איש שיחה. השכן משמאלי ישן כשעליתי למטוס (בין האחרונים) והתעורר כשעה וחצי לפני הנחיתה. תוך כמה דקות ידעתי עליו לא מעט פרטים. מסתבר שהוא טס לעתים תכופות לרגל עסקים. לא חובב טיסות ולכן, לוקח כדור שינה וכך עוברות עליו הטיסות בנעימים.

בטיסה הפנימים לניו אורלינס היו הרבה מקומות פנויים, כך שיכולתי למתוח רגליים, אבל המושבים צפופים כמו באוטובוס רגיל, שאינו מעופף. כאן היה יותר קשה לקום ולחלץ עצמות כל אימת שבא לי. שלא כמו בטיסה הארוכה, כאן לא יכולתי לעשות צעדה קלה ושיעור מתיחות בפינה.

ליווי הגברת הזקנה:מיד לאחר שעברתי את עמדות הבידוק, התיישבתי ב'באגי', שלקח אותי ואת תיקי העליה למטוס שהיו עלי (משקל מקסימלי) עד לשער העליה למטוס.
כשירדתי מהמטוס בנמל התעופה בניוארק חיכתה לי גברת כשהיא אוחרת כיסא גלגלים. התיישבתי בכיסא ומשם הובלתי, יחד עם שני התיקים שלי, לדלפק ההגירה, לקחת את המזוודה שלי, למכס ולשער העליה לטיסה הבאה שלי. ליווי צמוד ומומלץ!
לטיפול דומה זכיתי גם בנמל התעופה בניו אורלינס, שם חיכה לי חבר. הייתה לי תחושה שאם לא היינו מבהירים למלווה שלי שעזרתו איננה נדרשת עוד, היה ממשיך לדחוף אותי עד היום...:-)

מעט על האוכל במטוס:

איזה מזל שלא בניתי עליו, אלא הבאתי משלי. היטיב לבטא זאת איש העסקים שישב בכיסא שלצידי: 'מדהים איך הם מצליחים בכל פעם לקלוע, כך שאין לי מה לאכול בטיסה.'

איך התחיל הכל?

ביום חמישי, 27/11, הלכתי לעבודה כרגיל. בין הפוגה בין שתי ישיבות עבודה קיבלתי שיחת טלפון.

על הקו הייתה ל', שבדיוק מלאו עשרה ימים ליום בו נולדה מחדש, כאשר הושתל בגופה כבד, לאחר המתנה של שבעה חודשים בארצות הברית לכבד מתאים.

השמחה על כך שהיא מסוגלת לתקשר ונשמע שלא נגרם נזק מוחי בשל סיבוכים בניתוח, הפכה להלם מיד אחריה ה"פצצה" שהנחיתה: 'אני צריכה אותך כאן! אני יודעת שאת עסוקה, אבל את העזרה שרק את יכולה לתת לי אני לא יכולה לקבל ממישהו אחר'.

לא. זה לא היה מחמיא, ולא היו לבטים. מטון הדיבור שלה הבנתי, שלאחר 31 שנים שבהן בחרתי שלא לצאת לחו"ל, הפעם אצטרך לקחת על עצמי את המחויבות הזו.

שבועיים ושעתיים לאחר שיחת הטלפון הייתי במרכז הרפואי בו היא מאושפזת.

במהלך השבועיים, הוצאתי דרכון, וויזה לארה"ב, תכננתי את דרכי ההתמודדות עם צרכים מיוחדים שלי בזמן המסע לארה"ב ובימים הראשונים לשהייתי שם והתכוננתי, בעזרת אנשים שסביבי, לנסיעה.

להכנות התלוו החששות והיראה מפני הדברים שאתם אצטרך להתמודד. ברור היה לי שאם היא החליטה לבקש ממני להגיע, מצבה לא טוב והיא זקוקה לעזרה. לא לביקור נימוסין אלא לעזרה וטיפול צמוד. קיווי שאמנם יהיו לי כוחות לתת את הסיוע הדרוש.

כל אחד מהחיבוקים הפיזיים, המילוליים הווירטואליים שספגתי וכל אחת מהברכות שקיבלתי, מילאו אותי בכוחות לעשות את הדרך הקשה והמפחידה הזו.

הקושי העיקרי בהכנות לנסיעה היה הבירוקרטיה: איך מצליחים לקבל אישור לחופשה מיוחדת באמצע שנת העבודה? בעיקר העובדה שמצד אחד היו כאלה שרצו לעזור לי, ומצד שני, התקשיתי למצוא מי שידריך ויסייע. לצערי, דווקא על הדברים הטכניים הללו נאלצתי לבזבז אנרגיה רבה (לפני הנסיעה ובמהלך השהייה)!